יום ארוך של נסיעות,
כמעט 24 שעות באוטובוסים, רכבות וריקשות.
כמה חותמות חדשות בדרכון,
ועליה חדה בטמפרטורות, של יותר מ10 מעלות.
מהאזור הנוח של 20 וכמה מעלות -
לתחום הלוהט של מעל 30.
העיר הקדושה ביותר בהודו.
לההינדואיזם הבודהיזם והאיסלם,
שלושת הדתות הגדולות והחזקות בהודו.וכדרכם של ערים קדושות כנראה,
ורנאסי היא תערובת של
לכלוך וזוהמה, עוני מחריד וצפיפות אדירה.
אבל מרחובותיה המרוצפים והצרים,
עולה קסם רב אנושי ותרבותי
ואולי הקסם האמיתי הוא איך עיר מגעילה ומטרידנית
מצליחה למשוך כל כך הרבה תיירים ולרגש אותם.
מתהלכים ברחובות אפופים בזבובים וריח רע
פה דוכן של צ׳אי, מתפרה, מקדש ועוד אחד
הרחובות חיים סביבנו
אין סמטה ריקה או נידחת.
צפירות של מכוניות ואוטו-ריקשות
מדי פעם גל של ריח של אמוניה מתוקה-חריפה באוויר,
מבשר שמסביב לפינה
באמצע הרחוב, קיר בטון, תחום משני צדדיו
שגברים מצטופפים להשתין בו,
משתנה ציבורית
הגנגאס
בשוליה הגאוגרפים של העיר ומרכזה הרוחני,
נמצא הגנגאס - הנהר הקדוש ביותר בהודו
מימיו אפורים ומזוהמים,
משמש לפולחן דתי אבל גם לרחצה וכביסה.
בגהטות- גרמי מדרגות המובילים לתוך המים
מתקיים גם טקס שריפת הגופות.
הצטרפנו לאחת התהלוכות שהן חלק מן הטקס של הבאת המת למנוחה.
עטוף בפרחים שרק פניו חשופים שוכב על אלונקה.
בני המשפחה נושאים את המת גבוה על כתפיהם.
רעש של תופים וקריאות של המשתתפים
לא קריאות של עצב,
הרחוב הוא רחוב מרכזי בעיר
אבל רואים שהוא ידע תהלוכות רבות מהסוג.
חלק מהאנשים מפנים מבט, לראות
וחלק מתעלמים, ממשיכים בשלהם.
אדם אחד מהתהלוכה מחזיק את הלהבה
שיותר מאוחר תשמש לשרפת הגופה.
פניהם של האנשים מראים שהם מתקרבים ליעדם,
הלמות התופים מתחזקות,
התהלוכה עוצרת יותר תכופות,
מאריכים כל רגע אחרון של כבוד למת.
מאוחר יותר הם כולם ישבו על המדרגות שמובילות אל הגנגאס
משקיפים על האש שמשתקפת במימי הנהר.
לבושים כולם בלבן - מעלים זיכרונות בשיחות קטנות ושקטות.
לא בעצב אלא בערגה,
תחושה של זרות בינינו לבין האנשים האלו
מה עושה את הדרך שבה הם מתמודדים עם מוות כל כך שלווה.
לשבת ארוכות על המדרגות הצרות מסתכל על האנשים שמסתכלים הלאה.
הלאה אל האופק.
הלאה אל העתיד, אמר לי אחד מהם
״החיים ממשיכים, המתים נשארים מתים״
חוויה עוצמתית שנהפכת לשלווה מדבקת
הלמות תופים במרחק
עוד תהלוכה.
