יומולדת 23

יומולדת בלי שיחות טלפון מחברים או משפחה,
לא יוצאים לחגוג בתל אביב או הרצליה.
בלי מתנות או שלטים על בריסטול.
בלי ארוחה משפחתית במסעדה
נשיקה על השפתיים מאמא
או חיבוק מאבא.

יומולדת 23 (וואוו!) שלי היה כזה.

קמים מוקדם בתוך בקתה קטנה על גדת נהר גועש וקפוא. שמימיו היו לפני יום בפסגת הר מושלג בגובה 5000 מטר, היעד שלי לשבוע הקרוב.

אבל בזכות חברים חדשים, וחברה ותיקה אחת הוא היה יומולדת שאני אזכור לנצח.

התעוררתי בבוקר מרעש חריקת בלונים, שרעות הקימה
נאבקת להוציא את האוויר מהריאות הקטנות שלה,
לתוך בלונים נפאלים.

כמובן שהם התפוצצו אחרי פחות מחצי שעה.

מאוחר יותר משהתקלחנו וישבנו לשולחן ארוחת הערב,

שירי יומולדת מהאייפוד, בלונים מתנדנדים מהתקרה- מהפנטים את הילדים המקומיים.

חמישה ישראלים יושבים בחדר אוכל פשוט אך מפנק, שברקע רעש המפל שנראה כל כך קרוב מהחלון, שרים שירים, צוחקים ושותים קנקן ענק של תה מחמם.

מהר מאוד האישה שאירחה אותנו הבינה מהי ההתרחשות והציעה להכין לי עוגה.

״למה לא?״ ״כן בטח תביאי״

ואחרי 40 דקות של תיפוף על סירים, הקצפות אינטנסיביות ומעט עשן לבן, יצאה העוגה.

 

חומה ונמוכה,
              מעט שרופה,
                         עם סירופ שוקולד.

ומעליה קציפת חלבונים (יאמי) לקישוט.

 

קצת קשה לעיכול אבל בהתחשב בזה שהיא נעשתה על מחבת במדורה מרשים מאוד ומחמם את הלב.

אכלנו (כמה שיכולנו) , חילקנו לילדים החבאנו במפיות, בעציצים ובכל זאת נשאר.

איפה העוגות של אמא וסבתא?

למחרת בבוקר נגלה שהאופה התמימה 

ניסתה לעשות הרבה כסף על העוגה הזאת עם תווית מחיר מוגזמת של 1200 רופי (!!!!)

כלומר 60 שקל, בסוף שילמנו רק חצי מזה. 

לקח שנלמד בגיל 23 

תמיד לשאול ״וכמה יעלה לי העונג?״ לפני שמזמינים, גם אם אתה בנפאל וארוחה עולה 7 שקלים.